הערה קצרה:
לשון הרע והלבנת פנים הינם נושא מהותי ביותר בחיינו. החפץ חיים זצ״ל הראה לנו מה היקפו הראוי של ספר הלכתי בנושא שהוא דיני נפשות ממש . הדברים הקצרים הכתובים כאן אינם בבחינת ספר הלכות מסודר בנושא, אלא סיכום מעשי של שנות עיסוק רבות בסוגיה זו ודומיה, ומהווים הדרכה מעשית לאור ההלכה בנושא .השיימינג:
כתיבת ״שיימינג״:
לפני הכל, צריך לזכור שעוסקים כאן בנושא שהוא דיני נפשות של ממש, ולדעת חלק מהראשונים הוא קשור להיהרג ואל יעבור. תזכורת זו חייבת להיות לשני הצדדים – בין לצד הנפגע, ששתיקה ואי התייצבות לימינו היא דיני נפשות לגביו, ובין לצד הפוגע, שלעתים עוצמת יתר של פגיעה ראויה מביאה לדיני נפשות שלו ממש. השנה האחרונה לימדה אותנו שמילים יכולות להרוג גם במובן זה. על כן, כל החלטה צריכה להתקבל בנקיות פנימית, בהתכווננות ״לשמה״ ולא לשם רווחים צדדיים אחרים, ולשם שמיים טהור ככל האפשר.
חשוב להדגיש כי האתיקה היהודית סוברת כי המונח “זכות הציבור לדעת” הוא מונח מעוות. אין לציבור זכות לדעת כל דבר בתחומים הפרטיים של בני אדם. האתיקה היהודית כן מכירה ב”חובת הציבור לדעת”, כלומר: הדברים שחובה שהציבור יידע – חובה לפרסם. לא תמיד קל להבחין בין השניים אולם חשוב שזה יהיה נר לרגלי המפרסם.
ארבעה תנאים הכרחיים צריכים להתקיים בתחום פרסום ״שיימינג״:
1) )אמת– כותב השיימינג צריך לכתוב את האמת, רק את האמת הרלוונטית ואת כל האמת הרלוונטית. אסור לאדם לכתוב דברים שהוא לא יודע )הוא יכול לכתוב ״אני משער״ או ״אני מעריך״ או ״יש הטוענים כך, אך אני מדגיש שאני לא יודע את זה״ וכד’) .במסגרת המילה ״אמת״ מדובר גם על נקיות ממניפולציות, על הבחנה בין עובדות לפרשנות. יסוד הלכה זו מבוסס על תביעת התורה ״מדבר שקר תרחק״, לאמור: לא רק לא לשקר, אלא גם להתרחק מן השקר (זה הדבר היחיד שהתורה כותבת עליו במפורש שיש להתרחק ממנו.
2) )נחיצות– אם אין נחיצות לפרסום הדברים בפומבי, ויש דרכים אחרות לפתור את הבעיה ביעילות דומה – חובה ללכת בדרך זו, ולא להפיץ דיבת בני אדם ברבים; לעומת זאת, אם קיימת נחיצות של ממש לפרסום – אסור לשתוק, והתורה ציוותה עלינו ״לא תעמוד על דם רעך״ וכן ״ובערת הרע מקרבך״.
3) ) מידתיות– עצם העובדה שמותר, ואולי אף חובה, לפרסם את הדברים ברבים – אינה פותרת את המפרסם מלעשות זאת במידה הנחוצה בלבד. עובדות שאינן הכרחיות, אף אם הן אמת, והן פוגעות במי שלא ראוי לפגוע בו – אסורות בפרסום; המידתיות גם קשורה להרבה היבטים נוספים – היכולת לזהות בקלות במי מדובר (אין דרך למנוע זיהוי, ועל כן אני מתייחס לקלות הזיהוי או קושייה, וכדו׳.)
4) )זהירות– מלגרום נזק גדול יותר דווקא על ידי הפרסום, ולהביא בפגיעה בפוגע הרבה יותר מאשר ראוי לפגוע בו.
אין זה תנאי הלכתי, אולם צריך לזכור שלצד פרסום הדברים בצורה מפורשת יש לבחון את האפשרות להשאיר פתח לתיקון, לריכוך, לתמורה ושינוי. לא רק שפת הדין קיימת בעולם אלא גם שפת החמלה והרחמים, וההלכה לימדה שאפילו על מי שמוצא להורג נצטווינו גם ״ואהבת לרעך כמוך״.
הפצת השיימינג:
זו סוגיה סבוכה יותר וקשה להגדיר בה קווים ברורים, מאחר ומצד אחד בלא הפצה של המידע הנחוץ מעוקר כלי המאבק הזה מעיקרו, אך מצד שני יש אפשרות למניפולציות רבות ולניצול כוונתו הטובה של הקורא למטרות נאלחות. לכן כדאי להשתמש בכלי זה כמה שפחות, בשל הבורות העמוקים שניתן ליפול בהם, ולהביא לסבל בל יתואר, שגם לא ניתן לתקן אותו – מה שעולה לרשת נשאר שם. ואף על פי כן ניתן לקבוע את העקרונות הבאים )לאור הסוגיה במסכת נידה סא ע״א):
1. קורא השיימינג צריך להטמיע בתוכו את ההכרה כי מה שהוא קורא אינו עובדה אלא סיפור או נרטיב של מישהו שכותב לו דבר מה. יכול להיות שזה נכון, יכול להיות שלא, ובדרך כלל מדובר על קשת ענקית של אפשרויות שהן בין זה לזה, שחלק מהדברים מדויקים וחלק הרבה יותר מעורפלים.
2. על קורא השיימינג לעשות כל מאמץ כדי לשמוע את עמדת הצד השני )הפוגע), מכוח ההנחיה שנאמרה לדיינים ״שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק״. כל קריאה כזו היא פעולה מעין שיפוטית, והיא מחייבת להתאמץ ולשמוע את מה שניתן לדעת משני הכיוונים.
3. קורא השיימינג צריך להעריך את הנחיצות של העברת הדברים הלאה. אם אלו דברים שהעברתם אינה מועילה בדבר – אסור להעביר אותם; אם אלו דברים שהעברתם נחוצה כדי להתמודד עם עוול, שהתברר ככל הניתן )אף שזה לא הרבה,(הוא חייב להעבירם, תוך ציון העובדה: ‘שימו לב שאני מעביר הודעה שאיני יודע שהיא נכונה, אולם חיוני להעבירה – שפטו בעצמכם’ וכדו’.
מתוך הנימוקים שהועלו יש לדעת כי כדאי להשתמש בכלי זה כמה שפחות . וכאשר נעשה שימוש כזה הדברים שהובאו לעייל הם קווים כלליים שיכולים לסייע לנו לשמור על התנהגות שהולמת את האתיקה ההלכתית גם במפגש המורכב שבין החובה להציל עשוק מיד עושקו ובין איסור הלבנת פנים ולשון הרע.
למאמר המורחב לחץ כאן
