אם נתעלם מהמילה ‘שיימינג’, שטעונה באסוציאציות שליליות ונתייחס למהות: אדם כלשהו מתלונן על עוולה שנעשית לו לכאורה. הוא משתף את הציבור, והציבור מחליט האם הוא מאמין לו והאם יש אמת בדבריו. חלק מהקוראים יתלהם ויאמין לו מייד, חלק מהקוראים יפסול אותו מייד ויאשים אותו בבדייה וחלק מהקוראים לא יחליט מפני שאין לו את כל הנתונים מולו. במובן הזה, אנחנו עדים ל’שיפוט המונים’, וברשותכם, כך נתייחס מעכשיו לתופעה.
אנחנו בעידן של “חוכמת ההמונים”. חוכמת ההמונים כבר מסייעת לנו להתחמק מפקקים ב-Waze, לכתוב את האנציקלופדיה הגדולה והמפורטת בעולם, ההמונים שופטים פרויקטים לכשלון או להצלחה ואף תורמים מכספם בפרויקטים של גיוס המונים באתרים כמו קיקסטארטר – והממשלה שקובעת את עתידנו נבחרת בבחירות על ידי ההמונים; אז למה שלא יהיה לנו גם שיפוט המונים?
סוציולוגים מסבירים כי החברה מעודדת ציות לנורמות שלה על ידי 2 סוגים של פיקוח חברתי: הפורמאלי, כלומר, חוקים רשמיים וסנקציות שמעוגנות בחוק; והלא-פורמאלי, כלומר התגובה של החברה כלפי מי שסוטה מהערכים שלה. השיימינג הוא פשוט גרסת הרשתות החברתיות למנגנון הפיקוח הזה, שנועד לשמר את החברה ואת הערכים שלה.
מתנגדי “שיפוט ההמונים” מזלזלים בהמון, ומציגים אותו כאספסוף של אנשים מוסתים ושטחיים, וכאלו שלא יהיו מסוגלים להבדיל בין אמת ושקר, ויכולים גם להיות מקרים של טעויות בשיפוט. אבל האם אלו מוגבלים רק להמונים? על פי פרופסור בועז סנג’רו, שחקר רבות את נושא הרשעת חפים מפשע בישראל, ואף הוציא ספר בנושא – לפחות כ-5 אחוזים מהאסירים בישראל יושבים בכלא על לא עוול בכפם. במילים אחרות, מתוך כ-20 אלף האסירים בישראל, כ-1,000 אסירים יושבים בכלא והם חפים מפשע. אם נוסיף גם את הצד השני במשוואה, נגלה שאלפי אשמים – רוצחים, אנסים ושודדים – מסתובבים חופשיים ברחובות ישראל. וזה לאחר הליכים משפטיים ממושכים, השמעת טיעונים, הסתייעות בעורכי דין מלומדים, עדים, ערכאות שונות ושופטים מקצועיים, כן?
למאמר המלא לחץ כאן
